לפני מאות שנים, כשהגלים של הים האדריאטי הלמו בעוז על חומות טרוגיר, והנמל הקטן שימש נקודת עצירה לשיירות סוחרים וספינות מלחמה, שלטה כאן מעצמה גדולה – הרפובליקה של ונציה. זו לא הייתה רק עיר קטנה עם חומות – טרוגיר הייתה נקודה אסטרטגית חשובה מאוד על מפת הדומיניון הימי הוונציאני. וכשאתה שולט בים, אתה צריך גם מבצר חזק שישמור על הגב.

וכך, איפשהו בתחילת המאה ה־15, החל להיבנות מבצר האבן האדיר שנקרא "קמרלנגו" – על שם האיש שהיה אחראי על ניהול העיר מטעם ונציה. אותו קמרלנגו היה יותר מפקיד – הוא היה גם מושל, גם אוצר, וגם… שליט בפועל. כדי לבסס את כוחו, נבנה עבורו מבצר שמצד אחד ישקיף לים, ומצד שני ישמור על הסדר בעיר.

אבני המבצר הועברו בעגלות מקרבת ההר, והבנייה נמשכה שנים. כשעמד המבצר בשלמותו – עם מגדל תצפית עגול, חומות עבות, חצר פנימית וגישה ישירה אל נמל טרוגיר – הוא הפך לא רק לכלי הגנה, אלא לסמל של שליטה ונוכחות ונציאנית. כל ספינה שנכנסה לנמל ראתה מיד את המבצר, וידעה מי כאן הבוס.

אבל השנים חלפו, והעולם סביב המבצר השתנה. האימפריה הוונציאנית התערערה, שליטים באו והלכו, והמבצר – פעם מבצר צבאי חי ופועם – הפך לאבן דוממת שמביטה על ההיסטוריה מחלון קטן באבן. הוא שימש לחיילים אוסטרו-הונגרים, לפקידים של נפוליאון, ולבסוף… נשכח קצת, כמו רבים מבני דורו.

עד שבמאה ה־20 נזכרו בו מחדש. העיר טרוגיר התעוררה תיירותית, המבצר עבר ניקוי, שימור, והוזמן לחזור לתפקיד אחר – לא כמגן, אלא כמארח. כיום, קמרלנגו מארח מופעי מוזיקה, סיורים רגליים, צלמים, זוגות בירח דבש וילדים שמתרוצצים בין החומות כאילו חזרו לימי האביר והנסיכה.

וכשאתה עומד על אחד המגדלים שלו, מרגיש את הרוח הפוגעת בפנים וצופה על מפרץ טרוגיר, אפשר כמעט לשמוע את הסוסים דוהרים ברחבת החצר, את קולות השומרים מתחלפים במשמרת, ואת גאות הים נוגעת באבן – כמו פעם, רק בשקט של עכשיו.