📖 סיפורה ההיסטורי של העיר העתיקה של זאדאר

אי שם לפני יותר מ־3,000 שנה, כשהעולם היה צעיר והים האדריאטי עוד לא ידע את קולות הספינות הרומיות, ישבו שבטים איליריים על החוף הזה. הם קראו למקום "יידרא" (Iader), מילה שהתגלגלה אל תוך ההיסטוריה ושינתה צורה – אך לעולם לא נמחקה.

עם בואם של הרומאים במאה ה־2 לפנה"ס, העיר נבנתה מחדש – רחובות מסודרים, פורום רומאי, מקדשים וכיכרות. זאדאר הפכה לעיר משגשגת ונחשבה לאחת המרכזיות בצפון דלמטיה. היא נבחרה לא רק בזכות מיקומה האסטרטגי – אלא בזכות רוח של חדשנות, סחר ותרבות.

אך עם נפילת האימפריה הרומית, הגיעה תקופה סוערת. ביזנטים, קרואטים נוצרים, נורמנים, ואף הצלבנים – כולם חלפו כאן, חלקם השאירו הרס, אחרים בנו. ובין לבין, העיר – כמו לוחם עייף – תמיד הצליחה לקום שוב, לבנות מחדש, ולהמציא את עצמה.

במאה ה־15 הפכה זאדאר לנכס חשוב של הרפובליקה של ונציה. העיר בוצרה, נבנו שערים מרשימים – כמו שער היבשה האיקוני – ונוספו סמל האריה המכונף של מרקוס הקדוש. זו הייתה תקופה של פאר אדריכלי, אך גם של קרבות מול העות'מאנים. העיר עמדה כחזית קדמית להגנה על אירופה.

לאחר נפילת ונציה ב־1797, עברה העיר לידי האימפריה האוסטרית, ולפרק זמן קצר הייתה תחת שלטון נפוליאון. תקופת המאה ה־19 הביאה איתה מודרניזציה, אך גם ניתוק מהעבר הוונציאני – ובמקומו נוצרה זהות דלמטית־קרואטית חדשה, מורכבת ושורשית.

מלחמת העולם השנייה הייתה טראומטית במיוחד. כוחות בעלות הברית הפציצו את העיר שוב ושוב, ומעל 80% מהעיר העתיקה נהרסו. אך דווקא מתוך ההריסות, כמו עוף החול, קמה זאדאר מחדש. מבנים שוחזרו, כיכרות נבנו מאבן מקומית, והעיר לא ויתרה על יופייה.

בעידן המודרני, העיר הפכה לסמל של איזון נדיר: בין עבר לעתיד, בין חורבות עתיקות למיצבי אמנות עכשוויים, בין שקיעות רומנטיות לפסטיבלי רחוב מלאי חיים. כל מי שפוסע כאן – מרגיש חלק מההיסטוריה. לא צופה מהצד, אלא משתתף – במסע מתמשך של זהות, תרבות ותקווה.

והיום? זאדאר שוב פתוחה לעולם – לא כעיר ששכחה את הההיסטוריה, אלא כזו שכותבת אותה מחדש.