דמיינו את טרוגיר שלפני מאות שנים – עיר נמל קטנה אך חשובה על חוף הים האדריאטי, מוקפת חומות אבן ומגדלים שצפו על האופק. במקום שבו נמצאת היום הטיילת, היה קו חוף פעיל ומרכזי: ספינות סוחר הגיעו מהים האדריאטי, יורדי ים ירדו לחוף עם סחורות אקזוטיות – תבלינים מהמזרח, יינות מהגבעות הפנימיות, בדים צבעוניים מוונציה – והעיר הייתה שוקקת חיים ומסחר.

בימי הביניים, האזור שימש כמזח הראשי של טרוגיר. כאן נפרקו חביות יין, שקי חיטה, חפצי אומנות, ולעיתים גם ציוד צבאי. אנשי העיר, מלחים, סוחרים ונזירים – כולם נפגשו כאן, החליפו מידע ושמועות, והטיילת הייתה מרכז תקשורת חיוני, עוד הרבה לפני עידן העיתונים והרשתות החברתיות.

בתקופת שליטת ונציה, קיבלה הטיילת צביון חדש – שדרוגים באבני הריצוף, חיזוק הרציפים, ותוספת של מתקני עגינה ליאכטות ולספינות גדולות יותר. היא הפכה גם למקום מפגש של האצולה המקומית – לא רק לניהול עסקים, אלא גם להליכה נינוחה בשעות בין הערביים, כשהשמש שקעה והים נצבע בזהב.

עם השנים, התפתחו סביב הטיילת מבנים חשובים – מבצר קמרלנגו בקצה הדרומי, שערי העיר המובילים פנימה, ובתי סוחרים מפוארים עם חלונות אל הים. הטיילת הפכה למעין "חלון ראווה" של טרוגיר – המקום שבו העיר מציגה את פניה היפות ביותר בפני האורחים המגיעים מהים.

במאה ה־20, עם עליית התיירות באזור, החלה הטיילת להשתנות שוב – מספנות וסוחרים פינו את מקומם למסעדות, בתי קפה, חנויות מזכרות ומתקני תיירות. יאכטות פרטיות החלו לעגון כאן בקיץ, ואירועים ופסטיבלים התקיימו באופן קבוע.

היום, כשאתם מטיילים לאורך הטיילת, קשה לדמיין שבמקום בו יושבים תיירים עם קוקטיילים, עבדו פעם פועלים שפרקו מטענים מהספינות, או שחיילים שמרו על העיר מפני פולשים. ובכל זאת, כל אבן ברציף וכל מבט אל הים נושאים בתוכם שכבות של היסטוריה – מהימים של מסחר ימי סוער ועד לעידן התיירות הבינלאומית.

הטיילת של טרוגיר היא לא רק מקום לטיול – היא זיכרון חי של העיר, שממשיכה לספר את סיפורה בכל שקיעה ובכל גל שמתנפץ אל המזח.