כמו כל מקום פראי באמת, גם פקלניצה שומרת בתוכה סיפור עתיק – כזה שלא תמיד כתוב בספרים, אבל אפשר להרגיש אותו על העור, לשמוע אותו ברחש העלים, ולדמיין אותו בתוך מצוקי האבן שהזמן לא הצליח לשחוק.

הכול התחיל הרבה לפני שהיו גבולות ודרכונים. הרי ולביט היו מחסום טבעי עוצמתי בין פנים הבלקן לחופי הים האדריאטי. שבטים נוודים, רועים, ציידים ומבריחים – כולם חצו את הקניונים האלה בדרכם אל העבר, או אל מקום חדש. הם חיו לצד היערות, חלקם ברחו לכאן מהמלחמות, אחרים פשוט חיפשו מים, מחסה ושלווה. עצי האורן הגבוהים ששולטים בפארק עד היום שימשו את המקומיים להפקת "פקלינה" – שרף שחור דביק ששימש לרפואה ולחיטוי – וזו גם הסיבה לשם "פקלניצה".

במלחמת העולם השנייה, ההרים הפראיים של הפארק שימשו מסתור לפרטיזנים יוגוסלביים. לא במקרה נבחר האזור לאחר מכן על ידי טיטו כמיקום אסטרטגי במיוחד: בלב ההר נחצבה מערכת בונקרים סודית – מנהרות בטון תת-קרקעיות שנועדו לשמש כמטה פיקוד במקרה של פלישה סובייטית. החלקים הפתוחים של המנהרות האלה עדיין נגישים, והמבקרים יכולים להרגיש איך נראתה המלחמה הקרה – ממש בתוך בטנו של ההר.

בשנות ה־60 וה־70, האזור התפרסם מחדש – והפעם מסיבה אחרת לגמרי. דווקא לאור נופיו הדרמטיים, בחרו בו הבמאים של גרמניה ואירופה לצלם סדרת סרטים על פי דמותו של “וינטו” – גיבור מערבונים אינדיאני מומצא אך אהוב. כן, הייתם מאמינים שבקניוני פקלניצה צולמו סרטי מערב פרוע?

פקלניצה הוכרזה כפארק לאומי כבר ב־1949 – השני שקיבל את ההכרה הזו בקרואטיה. ההחלטה לא נבעה רק מהנופים המרהיבים, אלא גם מהערך המדעי והאקולוגי של האזור: מאות מיני צמחים נדירים, עשרות בעלי חיים שמצויים רק כאן, וסלעי גיר בני מיליוני שנים שמספרים את ההיסטוריה של כדור הארץ כמו ספר פתוח.

ועד היום, כשתעמדו מול מצוק אניצה קוק (Anića Kuk) או תטפסו בתוך ערוץ ווליקה פקלניצה, תרגישו משהו מהעבר הזה – משהו שקשה להסביר במילים. אולי זו תחושת ניתוק, אולי יראת כבוד. אבל אין ספק שפקלניצה היא לא רק טבע – היא זיכרון חי של זמן אחר, והיא מספרת אותו למי שמוכן לעצור, להקשיב – וללכת לאט.