מעל פני המים הכחולים של הים האדריאטי, שוכנים להם שני האיים הקטנים Drvenik Veliki ו־Drvenik Mali, שנראים כאילו נלקחו הישר מתוך ספר אגדות עתיק. במשך מאות שנים הם נותרו חבויים מן העין, כמעט בלתי נגישים, שמורים בסוד רק לדייגים המקומיים ולנווטים שספינותיהם עברו בסביבה. מספרים כי כבר בימי הביניים חיפשו המלחים מפרצים שקטים להטיל בהם עוגן, ושני האיים הללו, עם חופיהם המוגנים, סיפקו מקלט בטוח מפני סערות הים ומהתקפות שודדי הים ששלטו באזור.

ב־Drvenik Veliki, האי הגדול יותר, התיישבו משפחות דייגים פשוטות שהקימו כפר קטן מאבני גיר מקומיות. הם חיו בקצב איטי, גידלו זיתים וענבים, והעבירו את סודותיהם מדור לדור. אומרים כי בימים שבהם הים היה נדיב במיוחד, היו החופים מתמלאים בסירות קטנות עמוסות דגים, ובכפר נשמעו צחוקי הילדים מתערבבים עם קולות השחפים. לאורך השנים הפך האי לביתם של מעטים, אך כל אחד מהם היה קשור לאדמה ולים בחוטים בלתי ניתנים לניתוק.

Drvenik Mali, האח הקטן והשקט יותר, היה תמיד מקום כמעט מבודד לחלוטין. במשך מאות שנים נחשב ליעד חמקמק, כזה שניתן להגיע אליו רק בסירות קטנות. תושביו המועטים התפרנסו בעיקר מדיג ומחקלאות זעירה, וחיו בהרמוניה מלאה עם הטבע שסבב אותם. סיפורים שעברו מדור לדור מספרים על לילות בהם השמים היו מלאים בכוכבים, והים היה כה רגוע עד שיכול היה לשקף את הירח כמו מראה. אגדות מקומיות מספרות גם על ספינות טרופות שנשברו אל סלעי החוף, ועל מטמונים חבויים שהשאירו אחריהם מלחים זרים – עדויות לסכנות אך גם לקסם של ים פתוח ובלתי צפוי.

גם כאשר ערי החוף הסמוכות כמו ספליט וטרוגיר פרחו והפכו למרכזי מסחר, האיים דרבניק נשארו במידה רבה מחוץ להמולת ההיסטוריה הגדולה. הם לא היו זירת קרבות גדולים, ולא מוקד לשלטון אימפריות, אלא שמרו על עצמם כעולם קטן ושקט שבו הזמן נע באיטיות. אולי דווקא בכך טמון ייחודם – בעוד שהעולם סביבם השתנה ללא הכר, הם נותרו דומים לעצמם: פשוטים, אותנטיים, עקשנים לשמור על אורח חיים מסורתי.

גם היום, כשמטיילים מגיעים לאיים הללו, הם מרגישים את אותה תחושה נצחית. האיים Drvenik Veliki ו־Drvenik Mali הם לא רק פיסות אדמה בלב ים, אלא סיפור חי – סיפור על פשטות, על קהילה קטנה שמחזיקה מעמד מאות שנים, ועל קסם של מקום שבו ההיסטוריה לא נכתבת באותיות גדולות של מלחמות ומלכים, אלא בשקט של הים ובחיים היומיומיים של תושביו.