עולם היין הקרואטי מחולק לשניים: בצפון היבשתי - סלבוניה, הזאגורייה והגבעות סביב זאגרב - שולטים לבנים רעננים ובראשם גראשווינה; בחוף ובאיים שולטים מלוואזיה איסטריאנה הלבנה באיסטריה והאדום פלאבץ מאלי בדלמטיה, עם אזורי העילית דינגאץ ופוסטופ בחצי האי פלייישאץ. הטעימות נעשות במרתפים משפחתיים לאורך דרכי יין מסומנות, כמעט תמיד בתיאום מראש ותמיד עם נהג תורן שלא שותה.

רוב הישראלים מגיעים לקרואטיה בשביל החוף, האיים והמפלים, ומגלים את היין במקרה - קנקן אדום בלי תווית שמגיע לשולחן בקונובה כפרית, או בקבוק לבן שהמלצר מוזג בלי לשאול. זה חבל, כי מאחורי הקנקן הזה עומדת מסורת גידול גפנים בת אלפי שנים: במישור סטארי גראד באי האוור עדיין רואים את חלוקת החלקות הגיאומטרית שיוונים מהאי פארוס שרטטו במאה הרביעית לפני הספירה, והרומאים הרחיבו את הגפן לאורך כל החוף האדריאטי.

מה שהופך את הנושא למעניין באמת הוא לא רק הוותק אלא המגוון: כ-130 זנים מקומיים שרדו את מגפת הפילוקסרה, כ-40 מהם מיוצרים מסחרית, וחלקם לא גדלים בשום מקום אחר בעולם. אחד מהם, כפי שהתברר במעבדה, הוא אביו הביולוגי של זן שכל חובב יין מכיר בשם אחר לגמרי.

שני עולמות יין במדינה אחת - היבשה מול הים

קרואטיה מחולקת רשמית לשני אזורי-על שמתנהגים כמו שתי מדינות יין נפרדות. האזור היבשתי (Kontinentalna) משתרע מהגבול הסלובני במערב ועד הדנובה במזרח, עם אקלים קונטיננטלי, חורף קר וקיץ לח - תנאים שמייצרים לבנים בעלי חומציות גבוהה, גוף בינוני וארומה עדינה. האזור החופי (Primorska) מתחיל באיסטריה, ממשיך דרך קוורנר ויורד לאורך דלמטיה עד גבול מונטנגרו, על קרקע קארסטית לבנה, שמש חזקה ורוח בורה - ומכאן היינות הכבדים, המרוכזים והאלכוהוליים יותר.

למה החלוקה הזאת קובעת מה יהיה בכוס

ההבדל הוא לא סגנוני בלבד אלא כלכלי. כ-60% מהייצור הקרואטי מגיע דווקא מהפנים היבשתיות, שם החלקות גדולות יחסית והעיבוד קל, בעוד שבדרום המדרונות תלולים והבציר נעשה לא פעם ידנית. גם המחיר משקף את זה: אדום מוצהר משטח מדורג מול הים יעלה הרבה יותר מלבן יבשתי מאותה שנה, פשוט כי כל ארגז ענבים שם עולה יותר לייצר.

כמה מספרים שממקמים את קרואטיה על המפה

שטח הכרמים בקרואטיה נאמד בכ-21 אלף הקטר - קטן מאוד ביחס לאיטליה או ספרד, אבל צפוף במיוחד ביצרנים: מדובר באלף וחצי יצרנים ויותר, כשרוב מוחלט מהמגדלים מחזיק כהקטר אחד בלבד. זו הסיבה שרוב הביקורים בקרואטיה נראים אחרת מטוסקנה או מרחוב יינות מסודר: לא מתחם מבקרים עם דלפק כרטיסים, אלא בית משפחתי עם מרתף מתחת ומישהו שעונה לטלפון בעצמו.

איך שותים כאן באמת

שני מונחים ששווה להכיר לפני שמזמינים. בפנים היבשתיות מוזגים גמישט (gemišt) - לבן יבש מהול במים מוגזים, משקה יומיומי ותיק שמתועד כבר במאה ה-19 ומבוסס בדרך כלל על זנים חמצמצים כמו גראשווינה. בדלמטיה עושים את אותו הדבר עם אדום ומים רגילים וקוראים לזה בוואנדה (bevanda). להזמין גמישט בבר בזאגרב זה לא חטא יין אלא בדיוק מה שהמקומיים עושים, ובעיקר בצהריים כשעוד נשארו שעות ליום. עוד כמה מילים בסיסיות בקרואטית יעשו את ההבדל בין מלצר מנומס למלצר שפותח בקבוק מיוחד - שווה לקרוא על השפה המקומית בקרואטיה לפני הנסיעה.

הצפון היבשתי - גראשווינה, טראמינץ והגבעות של סלבוניה

מזרחה מזאגרב מתחילה סלבוניה: מישורים חקלאיים, גבעות מתונות וכפרים שקטים שרוב התיירים חולפים לידם בדרך להונגריה או לסרביה. זה הלב הלבן של קרואטיה, ובמרכזו זן אחד ששולט בשטח.

גראשווינה - הזן הנפוץ ביותר במדינה

גראשווינה (Grasevina), המוכר בעולם בשם וולשריזלינג, הוא הזן השתול ביותר בקרואטיה. בגרסתו הפשוטה הוא לבן יומיומי, חמצמץ ונקי, מושלם למים מוגזים ולקיץ; בגרסאות הרציניות מהגבעות סביב קוטייבו הוא מקבל גוף, נגיעות תפוח ירוק ודבש, ולפעמים גם יישון בחבית. הבלבול הנפוץ: הוא לא קרוב משפחה של הריזלינג הריני הגרמני, למרות השם.

אילוק והטראמינץ שהוגש בהכתרה

העיירה אילוק (Ilok), בקצה המזרחי של המדינה מעל הדנובה, מחזיקה מרתפים היסטוריים מתחת למצודה שראשיתם במאה ה-15. הזן שהפך אותה למותג הוא טראמינץ הארומטי, בן דודו של הגוורצטרמינר, ומכאן גם הסיפור המפורסם ביותר של היין הקרואטי: לקראת הסעודה החגיגית בהכתרת המלכה אליזבת השנייה הוזמנו מהמרתפים האלה אלפי בקבוקים מהבציר של 1947. זהו היין הקרואטי היחיד שנכנס לרשימת היינות הרשמית של החצר הבריטית.

למרתפי אילוק יש גם פרק כואב יותר. במלחמה של שנות התשעים חלק ניכר מהמלאי ההיסטורי הוברח, הוסתר מאחורי קירות שנבנו במיוחד וחלקו נשדד. מי שמבקר שם היום ישמע את הסיפור מהמארחים עצמם, ונכון להתייחס אליו כפי שהוא נמסר - כזיכרון קהילתי, לא כאטרקציה.

פלשיביצה, זאגורייה ומז׳ימוריה - יום אחד מזאגרב

מי שמבלה בזאגרב ולא מתכוון לחצות את המדינה יכול להסתפק בגבעות שמסביבה. פלשיביצה, כ-30 קילומטר דרומית-מערבית לעיר, היא האזור הקטן ביותר בקרואטיה ומייצרת את המבעבעים הטובים במדינה בשיטה המסורתית; הזאגורייה ומז׳ימוריה שמצפון מתמחות בלבנים ארומטיים, וגם בפורטוגיזץ - אדום צעיר ופשוט שנפתח מדי סתיו בחגיגות מקומיות, מקבילה קרואטית לבוז׳ולה נובו. אפשר לשלב יום כזה עם סיורי אוכל ויין בזאגרב, ולסגור אותו בחנויות היין של העיר העליונה - נושא שמתחבר ישירות לשופינג בזאגרב.

איסטריה - מלוואזיה איסטריאנה, טראן ודרכי היין המסומנות

איסטריה היא הכניסה הידידותית ביותר לעולם היין הקרואטי: מרחקים קצרים, תמרור חום שכתוב עליו Vinska cesta כמעט בכל צומת, ותרבות אירוח שהושפעה מאיטליה שמעבר לגבול. כ-93 יקבים משתתפים במערך דרכי היין של חצי האי, שמחולק לשלושה אשכולות - המערבי (בויה, אומאג, נוביגרד, פורץ׳, רוביני, פולה), המרכזי (מוטובון, פאזין, בוזט) והמזרחי (לאבין, קאסטב).

מלוואזיה איסטריאנה - הלבן שמחזיק מלח

מלוואזיה איסטריאנה (Malvazija Istarska) היא הזן המזוהה ביותר עם האזור, וטעות נפוצה היא לחשוב שמדובר באותה מלוואזיה שמוכרת מיוון או מפורטוגל - זהו זן נפרד לחלוטין. בגרסה הצעירה והנפוצה היא לבנה חיוורת, יבשה, עם תפוח ירוק, פריחת שיטה וסיומת מלוחה כמעט - יין שנבנה בדיוק בשביל דגים צלויים ושמן זית מקומי. יש גם גרסאות מיושנות בעץ אקציה ובאמפורות, כהות יותר וסמיכות יותר, ואלה כבר טעימה אחרת לגמרי.

טראן, מושקט מומיאן ומה עוד עומד על השולחן

לצד הלבן שולט האדום המקומי טראן (Teran) - כהה מאוד, חומצי, עם נגיעה מתכתית ואופי כפרי שלא מנסה להיות בורדו. הצירוף הקלאסי שלו הוא פרשוט איסטרי מיובש. בפינה הצפונית, סביב הכפר מומיאן (Momjan), מייצרים מספר קטן של יקבים ברדיוס של כחמישה קילומטרים בלבד את מושקט מומיאן - יין קינוח מתוק שקיבל הגנת מקור אירופית. זו בדיוק הדוגמה למה שלא תמצאו בחנות בישראל.

איך נראית דרך יין איסטרית בפועל

מדי אביב נפתחים באיסטריה ימי מרתפים פתוחים שבהם עשרות יקבים מקבלים מבקרים בלי תיאום, ובאותה עונה נערך גם יריד היין הגדול של האזור בפורץ׳. בשאר ימות השנה הכלל הפוך: מתקשרים מראש. רוב המרתפים כאן מנוהלים בידי אדם אחד שהוא גם החקלאי, גם היינן וגם המוזג, ואם הוא בכרם הדלת פשוט סגורה. עוד נקודה שמטיילים מדווחים עליה שוב ושוב: היקבים המעניינים יושבים בפנים הארץ ולא על קו החוף, כך שצריך לתכנן נסיעה של 20-40 דקות פנימה, ורצוי לשלב אותה עם עונת הכמהין. אפשר להתחיל מהיצע הסיורים באיסטריה ולבחור מסלול שכולל גם מרתף וגם ארוחה.

דלמטיה ופלייישאץ - פלאבץ מאלי, דינגאץ ופוסטופ

אם יש תמונה אחת שמייצגת את היין הקרואטי, זו שורות גפנים על מדרון תלול שנופל ישר לים האדריאטי הכחול. זה בדיוק הנוף של חצי האי פלייישאץ, הרצועה הצרה שמתמשכת בין ספליט לדוברובניק, והזן ששולט בה הוא פלאבץ מאלי.

מה זה פלאבץ מאלי ולמה הוא כל כך כבד

פלאבץ מאלי (Plavac Mali) הוא הזן האדום המפורסם ביותר של קרואטיה, ומחקר גנטי הראה שהוא בעצם צאצא של הצלבה בין צרלייאנאק קשטלנסקי לבין הזן הדלמטי דוברי‏צ׳יץ׳. הענבים קטנים, העור עבה והשמש מכה בהם משלושה כיוונים בו-זמנית: מלמעלה, בהחזר מפני הים ובהחזר מהסלע הקארסטי הלבן. התוצאה היא יין עמוס טאנינים ואלכוהול - סביב 13% ולעיתים הרבה מעל, עם ארומות של תאנה, חרוב, דובדבן שחור, מרווה ופלפל. זה לא יין קיץ קליל, וכדאי להתייחס לזה בהתאם כשמזמינים בקיץ בצהריים.

דינגאץ ופוסטופ - שני אזורי העילית

דינגאץ (Dingac) הוא המדרון הדרומי שבין הכפרים טרסטניק ופודובוצ׳ה, והוא היה אזור המקור המוגן הראשון בקרואטיה - ייעוד ששמור לפלאבץ מאלי בלבד. פוסטופ, שכן קרוב על אותו חצי אי, קיבל הגנה דומה מספר שנים אחריו. שני השמות האלה יופיעו על תוויות במחיר גבוה יותר, ובצדק: החלקות תלולות עד כדי כך שטרקטור לא יכול לעלות עליהן, וחלק מהמגדלים עדיין נעזרים בחמורים ובסוסים כדי להוריד ארגזי ענבים בבציר.

המנהרה שקיצרה עשרים קילומטר לארבעה

עד אמצע שנות השבעים הדרך היחידה מהכפר פוטומייה למדרונות של דינגאץ עברה בשבילי עיזים במעקף של יותר מ-20 קילומטר. אז נפרצה מנהרה צרה באורך כ-400 מטר דרך ההר, והמעקף התקצר לכארבעה קילומטרים - שינוי שהפך את האזור לכלכלי ואת היין שלו למותג. היום המנהרה עצמה היא אחת החוויות: נכנסים לחושך מצד הפנים השקט של חצי האי ויוצאים אל מרפסת של כרמים מדורגים שצונחים לים, עם קו האופק של האי מלייט וקורצ׳ולה ברקע. טיפ שחוזר אצל מטיילים: המנהרה חד-נתיבית ואפלה, לא להיכנס אליה בלי אורות ובלי לוודא שאין רכב מולה.

הדרך הנוחה ביותר לראות את כל זה בלי לנהוג היא יום מאורגן מדוברובניק - למשל סיור האדומים של פלייישאץ, שמשלב עצירה בעיירת חומות המלח סטון עם טעימות במרתפים. אלטרנטיבה שמוסיפה צדפות ומולים מהמפרץ היא סיור יין וצדפות פרטי בפלייישאץ.

הקשר לזינפנדל - איך זן דלמטי הפך לכוכב קליפורני

זהו הסיפור שהופך שיחה על יין קרואטי לשיחה מעניינת גם עם מי שלא שותה. במשך עשרות שנים התווכחו חוקרים מאיפה הגיע הזינפנדל, הזן שהפך לסמל של קליפורניה, ומה הקשר שלו לפרימיטיבו האיטלקי.

מה בדיוק גילה מחקר ה-DNA

בתחילת שנות האלפיים צוות משותף של חוקרת גנטיקה מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס יחד עם שני חוקרים מאוניברסיטת זאגרב סרק את הכרמים הדלמטיים בחיפוש אחר התאמה. הפריצה הגיעה כשנמצאו תשעה שיחים בודדים של זן מקומי בשם צרלייאנאק קשטלנסקי בעיירה קשטל נובי שליד ספליט. פרופיל ה-DNA שלהם יצא זהה לזינפנדל האמריקאי ולפרימיטיבו האיטלקי. שנה לאחר מכן נמצאו שיחים נוספים באזור אומיש, תחת שם מקומי אחר. השם ההיסטורי של הזן, טריבידראג, מתועד במסמכים דלמטיים כבר מהמאה ה-15 - הרבה לפני שהשמות האיטלקי והאמריקאי נכנסו לשימוש.

למה זה משנה למי שמטייל

המשמעות המעשית פשוטה: הזן שגדל בכרמים המפורסמים ביותר של קליפורניה מקורו בכפרים שבין ספליט לאומיש. השטח שנשתל מחדש בקרואטיה עדיין קטן - סדר גודל של מאה הקטר בסך הכול - כך שבקבוק כזה הוא כמעט תמיד ייצור זעיר. אם רואים על תווית את השמות טריבידראג, צרלייאנאק או פריבידראג, זו אותה גפן.

ההשוואה ששווה לבקש במרתף

בטעימות בדלמטיה אפשר לבקש דבר שקשה לעשות בכל מקום אחר בעולם: להעמיד זה מול זה כוס טריבידראג וכוס פלאבץ מאלי - כלומר האב הביולוגי מול הצאצא. ההבדל מיידי: הטריבידראג פירותי, מתקתק וסמיך יותר, קרוב במאפייניו לזינפנדל שמוכר לרבים; הפלאבץ מרוסן, טאניני ומעושן יותר. זו בקשה שמשמחת יינן מקומי, כי היא מראה שהמבקר יודע על מה הוא מדבר.

האיים - פושיפ, גרק והלבנים המינרליים

האיים הדלמטיים מגדלים גם אדומים, אבל התרומה הייחודית שלהם לתמונה היא דווקא סדרת לבנים שלא גדלים כמעט בשום מקום אחר. מי שמטייל בין האיים ממילא, יכול לאסוף אותם אחד-אחד.

קורצ׳ולה - פושיפ מצ׳ארה ומסמוקביצה

פושיפ (Posip) הוא הלבן הידוע ביותר של האיים. הוא גדל בעיקר בעמקים הפנימיים של האי קורצ׳ולה, סביב הכפרים צ׳ארה וסמוקביצה, והיה הלבן הקרואטי הראשון שקיבל הגנת מקור - זמן קצר אחרי שהאדומים של דינגאץ ופוסטופ קיבלו את שלהם. בכוס הוא רחב יותר ממלוואזיה: אפרסק, קליפת הדר, שקד מריר בסיום, וגוף שמחזיק היטב מול דג שלם על הגריל או מול הצדפות של מפרץ מאלי סטון.

גרק מלומברדה - זן שלא מצליח להתרבות לבד

הסיפור הבוטני היפה ביותר של האיים שייך לגרק (Grk), שגדל אך ורק בקרקעות החוליות של לומברדה בקצה המזרחי של קורצ׳ולה. הפרחים שלו נקביים בלבד, כלומר הוא לא מסוגל להאביק את עצמו, ולכן שותלים לצידו שורות של פלאבץ מאלי שישמשו כמאביק. התוצאה היא לבן יבש, מינרלי, עם מרירות עדינה ומכוונת בסיום. הכמויות זעירות, ובפועל קשה למצוא אותו מחוץ לאי.

ויס, האוור וברץ׳

באי ויס גדל הזן ווגאווה, לבן שמנוני יותר עם אופי ים-תיכוני מובהק; באי האוור מייצרים את בוגדנושה הנדיר וגם פלאבץ מאלי מהמדרונות הדרומיים התלולים שמעל הים; ובברץ׳ ובחוף שמול הכרמים בקאסטלה גדלים אדומים ולבנים נוספים. מבחינה לוגיסטית שווה לדעת שהמעבורת בין אורביץ׳ שבפלייישאץ לקורצ׳ולה היא מעבר קצר של רבע שעה בערך, כך שאפשר לחבר בקלות יום כרמים ביבשת עם לילה על האי.

איך טועמים בפועל - מרתפים, קונובות ותיאום מראש

זה החלק שהכי הרבה מטיילים מפספסים: בקרואטיה, בניגוד לטוסקנה או לנאפה, לא נכנסים ליקב סתם כי חלפתם לידו. המבנה שונה, והציפייה שונה.

מה זה קושאוניצה, מה זה קונובה ומה זה OPG

קושאוניצה (kusaonica) היא חדר טעימות - לפעמים חלל מעוצב, לפעמים מרתף אבן עם שולחן עץ אחד. קונובה (konoba) היא הטברנה המשפחתית: אוכל ביתי, תפריט קצר, ואדום או לבן של הבית שמגיע מחבית ולא מבקבוק. השלט שרואים על אינספור צמתים כפריים, OPG, מסמן משק חקלאי משפחתי רשום - בדיוק אותו מודל של בית שמגיש את היין שלו לצד גבינה, פרשוט, שמן זית ולחם שנאפה באותו בוקר. באיסטריה המונח המקביל הוא אגרוטוריזם. זה המקום שבו הטעימה הכי אותנטית קורית, והוא כמעט תמיד קטן, לא מתויג ולא מופיע במנועי הזמנה.

הכללים הלא-כתובים של טעימה במרתף משפחתי

ראשית, מתקשרים או שולחים הודעה יום-יומיים מראש, וגם אם האתר מציע שעות פתיחה - מאשרים. סופי שבוע מתמלאים, ובעונת הבציר בסתיו בעלי המרתף נמצאים בכרם משעות הבוקר. שנית, טעימה כאן היא אירוע חברתי ולא תחנה: היא נמשכת בקלות שעה וחצי וכוללת אוכל, אז לא לתכנן שלושה יקבים באותו אחר צהריים. שלישית, כדאי לשאול בפירוש איזה זן מקומי יש - לא מעט יקבים מציעים קודם כול שרדונה או מרלו כי הם מניחים שזה מה שהתייר רוצה. ורביעית, בקונובה כפרית ששותים בה יין בית מקנקן - שאלו מי ייצר אותו. במקרים רבים זה שכן מהכפר, ואפשר לקנות ממנו ישירות בקבוקים או ג׳ריקן. אותו היגיון בדיוק עובד גם במסעדות של קו החוף הצפוני, כמו במסעדות באקאר.

לקנות בקבוק ולהביא הביתה

הבקבוקים שהכי כדאי להביא הם דווקא אלה שלא מיוצאים: גרק, בוגדנושה, טריבידראג, מושקט מומיאן. בטיסה חזרה בקבוקי יין חייבים לנסוע במזוודה שנמסרת בצ׳ק-אין ולא בתיק היד, וכדאי לעטוף אותם בבגדים או לקנות שרוול מרופד. מי שמעדיף לא להתעסק בלוגיסטיקה יכול לשלב טעימה מסודרת בתוך יום מאורגן, כמו סיור טעימות בפלייישאץ ובסטון במיניוואן, ולהשאיר את הנהיגה למישהו אחר. מחירי טעימות ובקבוקים משתנים בין יקב ליקב ובין עונות - נכון לבדוק מול המקום או מול הספק לפני שנוסעים.

נהיגה, בטיחות ולוגיסטיקה לנוסע הישראלי

כאן נמצא הכלל היחיד שאין לגביו גמישות, ושבלעדיו כל התכנון הקודם לא שווה דבר.

אכיפת שכרות - למה חייבים נהג תורן

סף האלכוהול לנהגים בקרואטיה עומד על 0.05% בדם, נמוך מהמקובל בחלק ממדינות אחרות, ולנהגים מתחת לגיל 24, לנהגים בשנתיים הראשונות שלאחר קבלת הרישיון, לנהגי אופנוע ולנהגים מקצועיים - הסף הוא אפס מוחלט. האכיפה על כבישי החוף והכפר קיימת גם בשעות היום, הקנסות כבדים ובמקרים חמורים מדובר בשלילה. חשוב לא פחות: פוליסת הביטוח של רכב שכור לא תכסה תאונה שבה הנהג היה תחת השפעה. המסקנה המעשית - או שיוצאים עם נהג תורן שלא טועם בכלל, או שמזמינים סיור מאורגן עם הסעה. פרטים על שכירת רכב, כבישי אגרה וסוגי ביטוח יש במדע הנהיגה בקרואטיה, וכשמשווים חברות שווה לקחת כיסוי מלא - למשל דרך DiscoverCars.

איך מרכיבים את הימים על המפה

מבסיס בדוברובניק, פלייישאץ הוא טווח נוח ליום שלם: הגשר שמחבר את חצי האי ליבשה חוסך את המעבר דרך רצועת נאום הבוסנית, והכביש עצמו צר ומתפתל אבל יפהפה. מבסיס בספליט אפשר לנסוע לכרמים בקאסטלה או לחצות לאי האוור. מבסיס בזאגרב, פלשיביצה והזאגורייה נמצאות בטווח של פחות משעה. באיסטריה כמעט הכול בטווח 40 דקות נסיעה. הכלל הפשוט: לא לתכנן יותר מאזור יין אחד ליום, כי הזמן נאכל בכבישים הצרים ולא במרתפים.

טיסות, כשרות ושבת

מישראל יש טיסות ישירות עונתיות לזאגרב, לספליט ולדוברובניק, וזמן הטיסה הוא סביב שלוש שעות - קרואטיה היא אחת האפשרויות הנוחות ביותר לחופשה קצרה באירופה, וגם לטיול משפחתי עם ילדים שבו ההורים משלבים יום כרמים אחד. בכל הנוגע לכשרות חשוב לדעת שאין בקרואטיה מסעדות כשרות, והיינות המקומיים אינם מיוצרים בהשגחה - כך שלשומרי כשרות דרך היין היא חוויית נוף, היסטוריה ואוכל ולא חוויית טעימה. בזאגרב פועלים בית חב"ד וקהילה יהודית מקומית שמסייעים בארוחות שבת ובמוצרים כשרים, ורצוי לתאם איתם מראש; בדוברובניק יש בית כנסת היסטורי מהעתיקים ששרדו באירופה. נקודה אחרונה לתכנון סוף שבוע: מרתפים משפחתיים רבים סוגרים בימי ראשון, ובחוף חלק מהמקומות פועלים רק בעונה - שווה לוודא לפני שנוסעים שעה כל צד.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• קרואטיה מחולקת לשני אזורי-על: היבשתי שמייצר בעיקר לבנים, והחופי שמייצר לבן מלוח באיסטריה ואדום כבד בדלמטיה
• שרדו כאן כ-130 זנים מקומיים וכ-40 מהם מיוצרים מסחרית - שווה לבקש דווקא אותם ולא שרדונה או מרלו
• ברוב היקבים המשפחתיים נדרש תיאום מראש; רוב המרתפים מנוהלים בידי אדם אחד שהוא גם החקלאי וגם המוזג
• סף האלכוהול לנהגים הוא 0.05%, ואפס מוחלט לנהגים מתחת לגיל 24 ובשנתיים הראשונות שאחרי הרישיון
• הבציר נופל בספטמבר-אוקטובר: הנוף בשיאו אבל הייננים בכרם, כך שהזמינות לטעימות יורדת
• בקבוקי יין בטיסה חזרה חייבים לנסוע במזוודה שנמסרת בצ׳ק-אין ולא בתיק היד

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לצאת לדרך יין בלי נהג תורן ולהסתמך על "טעימה קטנה" - האכיפה מחמירה והביטוח לא יכסה תאונה
• להניח שיין קרואטי זה רק אדומים כבדים ולפספס את הלבנים של איסטריה, סלבוניה והאיים
• להגיע ליקב משפחתי בלי תיאום ולמצוא שער נעול, במיוחד בסופי שבוע ובעונת הבציר
• לדחוס שלושה יקבים באחר צהריים אחד - טעימה כאן כוללת אוכל ונמשכת שעה וחצי בקלות
• לטעום רק בברים של קו החוף במקום לעלות 20-40 דקות פנימה, שם יושבים המרתפים המעניינים
• להזמין קנקן יין בית בקונובה בלי לשאול מי ייצר אותו - לרוב זה שכן שאפשר לקנות ממנו ישירות

שאלות נפוצות

מה הזן המפורסם ביותר של קרואטיה?

פלאבץ מאלי, האדום שגדל על המדרונות התלולים של דלמטיה ובעיקר בחצי האי פלייישאץ. הוא עשיר בטאנינים ובאלכוהול, עם ארומות של תאנה, חרוב ודובדבן שחור, ושני אזורי העילית שלו הם דינגאץ ופוסטופ. בצד הלבן, הזן השתול ביותר במדינה הוא דווקא גראשווינה מהצפון היבשתי.

האם באמת יש קשר בין קרואטיה לזינפנדל?

כן. מחקר גנטי משותף של אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס ואוניברסיטת זאגרב הראה שהזן הדלמטי צרלייאנאק קשטלנסקי זהה מבחינת ה-DNA לזינפנדל האמריקאי ולפרימיטיבו האיטלקי. שיחים בודדים שלו נמצאו בעיירה קשטל נובי שליד ספליט, והשם ההיסטורי טריבידראג מתועד כבר במאה ה-15.

איפה הכי כדאי לעשות דרך יין ליום אחד?

תלוי איפה הבסיס. מדוברובניק - חצי האי פלייישאץ, עם דינגאץ, פוסטופ ועצירה בסטון. מבסיס באיסטריה - האשכול המרכזי סביב מוטובון ובוזט, שמשלב יין וכמהין. מזאגרב - פלשיביצה והזאגורייה, פחות משעה נסיעה. הכלל: אזור אחד ליום, לא יותר.

צריך להזמין טעימה מראש?

כמעט תמיד כן. רוב היצרנים בקרואטיה הם משקים משפחתיים קטנים שבהם היינן הוא גם המארח, ובלי תיאום פשוט לא תמצאו אף אחד. יוצא דופן הוא אירוע המרתפים הפתוחים שנערך באיסטריה מדי אביב, שבו עשרות יקבים מקבלים מבקרים ללא הזמנה.

כמה אלכוהול מותר לנהג בקרואטיה?

הסף הכללי הוא 0.05% אלכוהול בדם. לנהגים מתחת לגיל 24, לנהגים בשנתיים הראשונות אחרי קבלת הרישיון, לנהגי אופנוע ולנהגים מקצועיים הסף הוא אפס מוחלט. הקנסות גבוהים, יש גם שלילה, וביטוח רכב שכור לא יכסה תאונה תחת השפעה - לכן נהג תורן או סיור מאורגן הם חובה.

אילו בקבוקים כדאי להביא הביתה?

דווקא את הזנים שלא מיוצאים כמעט: גרק מלומברדה, בוגדנושה מהאוור, ווגאווה מוויס, מושקט מומיאן מאיסטריה וטריבידראג דלמטי. הם מיוצרים בכמויות זעירות ולא תמצאו אותם בישראל. בטיסה הם חייבים לנסוע במזוודה שנמסרת בצ׳ק-אין, רצוי עטופים היטב.